רפאל כהן-אלמגור, אורי ארבל-גנץ ואסא כשר (עורכים), אחריות ציבורית בישראל (ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2012).
לזכר גד יעקבי (2007-1935)
איש מחשבה ומעשה
רפאל כהן-אלמגור
על אחריות ציבורית
מבוא
מייד לאחר מלחמת ישראל בחיזבאללה, הידועה בשם הסדרתי 'מלחמת לבנון השנייה' (מי ישורנו עוד כמה תהיינה) פנה אלי אורי ארבל-גנץ וביקש לשכנע אותי כי אצטרף לפרויקט עריכת ספר בנושא אחריות ציבורית בישראל. לאחר מספר שיחות, ועל רקע חוסר האחריות של מקבלי ההחלטות בישראל אשר פתחו במלחמה מבלי שהיו ערים להשלכות החלטתם בעיקר על תושבי הצפון, החלטה שהתווספהלשערוריות המין למיניהן ולגל השחיתות השלטוני שנתפש בציבור בצדק כפשיטת רגל של המנהיגות, השתכנעתי בחשיבות הנושא ונרתמתי למשימה. מאוחר יותר התברכנו בהצטרפותו של אסא כשר.
אני מאמין כי לאנשי אקדמיה יש אחריות כלפי החברה. אני מאמין כי מחקר אקדמי אין פירושו הסתגרות במגדל שן, ועליו להיות מלווה בתחושה של שליחות, מעורבות והקצאת זמן העומד לקידום עניינה של הקהילייה. לא הכל מוצאים זמן ואפשרות לכך, אבל זו בהחלט זכות העומדת לרשות אנשי האקדמיה.
תחושת שליחות מן הראוי שתהיה מלווה גם בתחושת אחריות: כיצד להגשים את המטרות החברתיות, כלכליות, מדיניות אשר מקבלי ההחלטות הציבו לעצמם בדרך הטובה ביותר, תוך מזעור סיכונים וחתירה להצלחה מרבית? נטילת אחריות מחייבת חשיבה מוקדמת, ולו כדי לחזות את השלכות המעשים שתנקוט. עשייה ללא חשיבה מקדימה - על עלויות ותועלות, על סיכויים וסיכונים - היא עשייה חסרת אחריות. תפישה אחראית מחייבת תכנון מראש, נקיטת דרכי ביצוע נאותות, ותגובה נכונה לתוצאות.
מן הראוי להבחין בין שלושה סוגי אחריות: אחריות אישית, אחריות קולקטיבית, ואחריות חברתית. אחריות אישית היא אחריות שאדם נוטל על מעשיו הוא. כאשר אנו אומרים כי אדם אחראי למעשיו הכוונה היא לכך שהוא חשוף לשלושה מיני תוצאה והתייחסות למעשיו: פרס מול עונש, הלל או אשם, סיפוק או הלקאה עצמית. שני הראשונים חשופים לשיפוטה של החברה, בעוד השלישי מתייחס לדרך שבה תופש הפרט את פעולתו שלו. אחריות קולקטיבית היא זו שבה אדם בקבוצה נוטל על מעשי חבריו - אחד או יותר. כאשר הקבוצה כולה אחראית, לפחות במידה מסוימת, לפעולות החברים בה, מדובר באחריות חברתית.[2]
אדם מטייל מחוץ לבסיס צבאי ורואה כי יש פרצה בגדר ליד מחסן התחמושת. מתוך תחושת אחריות הוא מבקש להתריע על שראה. מה הדרך הטובה ביותר העומדת לפניו? לפרסם זאת באינטרנט? לכתוב מכתב לעיתון? או שמא להודיע למפקד הבסיס או למפקד החיל הממונה על הבסיס על המחדל שראה. תחושת האחריות גוזרת כי אין לפרסם את דבר המחדל בפומבי שכן מהלך בלתי אחראי כזה יגרום לכך שהנשק והתחמושת או לפחות המידע קיומם ומקומם, יגיעו לידי אויבי המדינה או לידיעת גורמים פליליים.
כך בכל נושא וסוגיה. תחושת האחריות צריכה לגרום לכך שבני אדם לכך לא רק יציעו רעיונות לקידום ענייני החברה אלא יחשבו גם על דרכי יישום נאותות, תוך מזעור תוצאות לוואי לא רצויות. התחושה הזאת צריכה להיות נחלת כל גורם בחברה, גדול כקטן. עם זאת, אני מאמין שיש חשיבות בכך שהמנהיגים, שהם מן הסתם מתווי דרך חברתיים ומוסריים, יפגינו דוגמה אישית. השקפתי בנושא אחריות ציבורית נשענת על מספר הנחות מוצא:
הראשונה, אנו כולנו בני אדם. כלומר אנו רק בני אדם, וככאלה איננו חסינים מפני טעות. כולנו עלולים לשגות, מי פחות, מי יותר. עלינו להכיר בחסך המהותי הטבוע בנו.
השנייה, אנו מסוגלים לזהות בין טוב לרע ובין טובת הפרט לטובת הכלל. מצופה ממנהיגים כי לא יבלבלו בין טוב לרע ובין טובתם הם לטובתם הציבור.
השלישית, בני אדם בדמוקרטיה הם אוטונומיים. כלומר, חופשיים לבחור דרך פעולה מבין חלופות העומדות בפניהם, ומשוחררים מכפייה כלשהי. יסוד האוטונומיה מכיל את הרשות להעריך אמונות ופעולות, לעצב דעות ביחס אליהן, ולבחור איך וכיצד להגשים עצמם בדרך הנראית להם הטובה ביותר מבין החלופות הללו.
הרביעית, על ממלאי תפקידים ציבוריים לנהוג זהירות מרבית בעניינים הנוגעים לכלל, הרבה יותר מאשר בעניינים הנוגעים אך להם, שכן לתוצאות מעשיהם נגיעה והשפעה על ציבור רחב.
מכאן, ההנחה החמישית, לפיהלממלאי תפקידים מוסדיים מחויבות מיוחדת כלפי הציבור. עליהם להביא בחשבון את רצונו, כמו גם את תוצאות מעשיהם, לחיוב ולשלילה, ולנהוג זהירות מרבית, שכן לאלה השפעה ציבורית גדולה.
השישית, לצד מחויבות של אישי ציבור זו עומדת להם גם חובת הדיווחיות (accountability), החושפת את אלה העושים בשם הציבור לביקורת, פעמים לשבח ולעתים לגנאי, לתגמולים ולסנקציות, ומחייבת אותם לתת דין וחשבון על מעשיהם. חובת מתן דין וחשבון הינה מוחלטת. אין בה הנחות, אסור שתהא נגועה באחיזת עיניים. היא צריכה להיות שקופה, החלטית ומלאה.
ההנחה השביעית והאחרונה היא שנטילת אחריות זוכה להערכת הציבור ומבצרת את הדמוקרטיה בעיקר אם מנהיגיו עומדים בציפיותיו של זה. מנהיג ניכר לא רק בשעותיו הטובות אלא גם בשעותיו הקשות. הוא עומד כל העת למבחן הציבור, נותן דין על מעשיו ותפקידו, בין השאר, לבצר את אמון העם בשלטון. לא בכדי כותב הרב שרלו במאמרו בספר זה: "החברה אינה נועלת את דלתותיה בפני מי שנכשל, אלא להיפך: היא מעודדת אותו ליטול אחריות על מעשיו, ולהכריע הכרעה פנימית שהוא נמצא בתהליך של תיקון".
במקומותינו נהוגה תדירות תופעה שאני מכנה אותה 'דחיית אחריות' - המתרחשת לעתים כלפי מעלה ("אני לא אחראי. אני רק ממלא פקודות. הבוס הוא שאחראי") ולעתים קרובות כלפי מטה (תופעת הש"ג). הציבור הוא שאמור ליטול אז קורה מבין עיני האחראי, לומר לו כי האחריות מונחת לפתחו ובמקרים חמורים במיוחד לקרוא לפיטוריו. כאשר מדובר בשחיתות מסוג כלשהו, על האיש לא רק להתפטר מתפקידו אלא גם לעמוד למשפט.
הבה ניטול את הדוגמה הבאה: נאמר כי יש במדינה צומת דרכים הגובה זה מספר חודשים מחיר יקר, כאשר נהרגים ונפגעים שם באופן משמעותי יותר בני אדם מאשר בכל צומת דומה. בהיוודע הנתונים מוטלת האחריות על החברה הלאומית לדרכים בישראל, וכן על שר התחבורה, לבחון את הסיבות לתאונות הרבות המתרחשות דווקא בצומת זה: האם מדובר בצירוף מקרים טרגי, או שמא בגורמי תשתית? על ראש הממשלה מוטלת אחריות מיניסטריאלית כללית, אולם היא אינה פוטרת את הגורמים האחראים ישירות למחדל.
יכול לבוא שר התחבורה ולומר: לא ידעתי. הנתונים מעולם לא הובאו בפני. ובכן, תפקיד השר הוא לדעת מה מתרחש בתחומים ובנושאים עליהם הוא מופקד. עליו ליזום ולשאול. אי ידיעה הינה דרך קלה לפטירה עצמית מאחריות, ואולם אל לו לציבור לקבלה, בוודאי לא כאשר עסקינן בחיי אדם. מאידך גיסא, אם ידע שר התחבורה את הנתונים אך בחר להתעלם, הרי אז חטא במחדל ועליו ליטול אחריות ולשלם את המחיר על כך שלא מנע את המחדל.
ככל שהסוגיה הינה בעלת חשיבות לאומית, כך מוטלת האחריות על המעשה או המחדל על דרגים בכירים יותר. אם אדם קם ורצח ראש ממשלה ברי כי שומרי ראשו של ראש הממשלה אחראים למחדל הביטחוני, אבל אין להסתפק בדרישת אחריות רק משומרי הראש. מפקד היחידה להבטחת אישים צריך אף הוא ליטול אחריות, אפילו אם עשה כל שביכולתו למנוע את הרצח. שהרי במבחן המעשה נכשל. בהמשך יש לבחון גם את מידת אחריותו למחדל של מי שממונה עליו. לימוד והפקת הלקחים צריך להיות מקיף ויסודי, על מנת שמעשה כזה לא יישנה.
בנסיבות בהן הגורמים האחראיים למחדל על פניו מסירים מעצמם אחריות ומשליכים אותה על כתפי אחרים, יקשה על הגורמים המוסמכים לקבוע מי האחראי הישיר למעשה. יהא עליהם להפעיל שיקול דעת תוך בחינה דקדקנית של העובדות. שיקול דעת מן הראוי כי יתבצע תוך הפעלת אמות מידה סבירות. הטלת אחריות צריכה להיות מידתית. חייל נטל את רובהו וירה בחברו. יהיה זה בלתי סביר בעליל להאשים את הרמטכ"ל באחריות למעשה. לעומת זאת, ברור כי לא ניתן לעבור על המעשה לסדר היום ואין מנוס מלערוך חקירה שתבחן את השתלשלות האירועים, את מערכת היחסים בתוך היחידה הצבאית, האם ניתנו סימנים מקדימים לכך שמעשה כזה עלול להתרחש, כיצד התייחסו המעורבים לסימנים אלה, ובהמשך להפיק לקחים כדי שמקרים כאלה לא יישנו.
ממש כפי שיש להימנע מהטלה לא סבירה של אחריות, יש גם להימנע מתסמונת הש"ג: הטלת האחריות רק על הגורם הזוטר ביותר, ועל כן הפגיע ביותר. אם ילדה טבעה בבריכה, ברי כי מידה רבה של אחריות מוטלת על המציל ואולם הוא אינו אחראי בלעדי לאסון. יש לבחון גם את שיקול הדעת של מינהלת הבריכה: כיצד ועל סמך איזה קריטריונים בחרה דווקא במציל הזה לתפקיד? האם די היה במציל יחיד בבריכה מסדר גודל זה, וכו'. אם יעלה הבירור שאלות מהותיות ביחס לדרך קבלת ההחלטות של מינהלת הבריכה, יש מקום להמשיך ולטפס כלפי מעלה, לחקור את בעלי הבריכה ולבחון את שיקול הדעת שלהם בבחירת המינהלת. כלומר, בכל מקרה ומקרה יש לבחון את הסיבות והרקע לפעולה ולהנחיות שננקטו, את ההיגיון המניע אותן, האם הן מוסריות, האם – במקרה שלפנינו - מכוונות מטרה, כלומר העניקו סביבה בטוחה דיה לשוחים בבריכה).
מעט מאוד נתפרסם בארץ על אודות אחריות חברתית. ספר זה נועד, אם כן, למלא חלל חשוב ולהוות מורה דרך למתעניינים בנושא זה, בעיקר למי שמבקש לנהוג באחריות בסביבתו הקרובה, בענייניו הפרטיים והציבוריים ובהשקה שבין השניים. טוב יהיה אם הרעיונות המובעים בספר זה על ידי מיטב החוקרים בישראל יחלחלו אל העשייה הציבורית, וייושמו על ידי מקבלי ההחלטות, הטרודים מדי בהחלטות דיומא, אשר מגבילות לא אחת את אופק החשיבה שלהם.
מהו, אם כן, מתחמה של האחריות הציבורית? האם היא 'אובייקטיבית', 'סובייקטיבית' או רלטיביסטית בתלותה האפשרית בתרבות, משטר, דת או תקופה? האם היא פורמלית, חוקית, תקנונית, או אולי דווקא בלתי-פורמלית וחסרת גבולות מוגדרים? האם היא רציונלית או שמא נעוצה בעיקר ברבדים פסיכולוגיים? מה הם ביטוייה ההתנהגותיים והממשיים ואיזה הם עקרונות הנשיאה בה – האם די רק להכריז 'אני אחראי'?
הדיון הציבורי, המשפטי, התקשורתי והאזרחי עשיר בשימוש במונח 'אחריות ציבורית', והזירה הציבורית מלאה, בהתאמה, בפרשנויות הניתנות לו ובתכנים הנוצקים בו. אירועים רבים מעלים על סדר היום את שאלת האחריות הציבורית, בין אם בעקבות כשלי מלחמה, ובין אם לקראת הסכמים של שלום; בין אם בגין התנהגות אישית של איש ציבור ובין אם נוכח תפקודו המקצועי. בהיעדר גישה מוסכמת, המבוססת על תפיסה כוללת ושיטתית, נתונה האחריות הציבורית להכרעתו של הנושא בתפקיד הציבורי, כאשר על פי רוב הלה אינו נושא בה – לא הלכה ולא למעשה. לחסר זה מבקש הספר לתת מענה.
בבואנו לבחור את הנושאים רצינו שספר זה יעמיד במה לאנשי מחקר ומחשבה, כמו גם לאנשי מעש ולמקבלי החלטות. ואכן, בין משתתפיו מצויים אנשי הגות ופרקטיקה המציעים כיווני מחשבה מרתקים לשיפור דרכי קבלת ההחלטות במגזרים, רשויות ומוסדות שונים. בכל נושא בחרנו את האדם הנראה לנו המתאים ביותר לכתיבת המאמר. התוצאה מעוררת מחשבה ומקדמת דיון. אכן, אנו מבקשים ומצפים כי ספר זה יעורר דיון ציבורי בחשיבות המושגים והתפיסות המקופלות במושג 'אחריות ציבורית', תוך בחינה מעמיקה של מה שנגזר ממנה על מקבלי ההחלטות.
מבנה הספר
שער ראשון: בין תיאוריה ותרבות
אורי אבל-גנץ, העוסק זה למעלה מעשור במושג אחריות ציבורית, מבקש במאמר הפותח את הספר להציע גישה תיאורטית ונורמטיבית למהותה של האחריות הציבורית שתסייע בהגדרת האחריות המוטלת על הנושאים בתפקידים ציבוריים ולקביעת ביטוייה המעשיים. הנחתו הבסיסית היא שאחריות ציבורית המוטלת על הנושא בתפקיד ציבורי, שואבת את יסודותיה ממקורות חיצוניים ופנימיים של חובות וכללים. ארבל-גנץ מסביר כי בשם התואר 'אחראי' אנו מוצאים חיבור בין המילה 'אחר' לבין הסיומת 'אי' המאפיינת מקצועות, דוגמת: טכנאי, עיתונאי, מחזאי. אדם אחראי הוא מי שעיסוקו באחר. כשם שהעיתונאי מקיים את העיתון ואין קיומו של האחרון בלי עשייתו של הראשון, הרי במשטר דמוקרטי, הנושא בתפקיד נדרש לבטא כך את נאמנותו לציבור, שהוא הריבון, אולם בעוד שהפרשנות המקובלת ליחסים אלה רואה בהסדרים המוסדיים כאלה היוצקים תוכן לקשרי הגומלין שבין הריבון לבין נציגיו, ארבל-גנץ גורס כי אין בהם כדי לגלם את ציפיותיו הסובייקטיביות של האזרח. קיים הבדל מהותי בין ציפיות האזרחים מנציגיו ובין הגדרות המחוקק בעניין זה.
בחלקו השני של המאמר מציג ארבל-גנץ את חובת הדיווחיות כנפרדת וכמוכלת באחריות הציבורית על הנושא בתפקיד ציבורי. היקפה של חובה זו תלוי במידה רבה בסוג האחריות המוטלת על הנושא בתפקיד ובנסיבות. ארבל-גנץ מבחין בין קביעת הנשיאה באחריות הציבורית ובין ביטוייה ההתנהגותיים, תוך הישענות על מושג האמון.
חתן פרס ישראל לפילוסופיה, אסא כשר, משלים במאמר משלו את הדברים שמעלה ארבל-גנץ, כשהוא מסמיך לעניין האחריות הציבורית את נושא האתיקה המקצועית והארגונית, מנסח תפיסה מגובשת ומנומקת בכל הנוגע להתנהגות אתית ראויה של בעלי מקצועות וממלאי תפקידים שונים ומתייחס לערכי המעטפת החברתית של הפעילות המקצועית או הארגונית. כשר, אשר פעל ועדיין פועל במרץ רב לקידום האתיקה במוסדות שונים בישראל, טוען כי בכל אתיקה יש מידה של אחריות ציבורית. עם זאת, לדעתו יש מקצועות וארגונים שהאחריות הציבורית היא חלק מהזהות שלהם, ולאתיקה המתחייבת מהם וכלפיהם יש ערך מוסף וייחודי.
המאמר השלישי הוא פרי עטו של יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה. שרלו גורס כי למונח 'קבלת אחריות' שתי משמעותיות. הראשונה באה לידי ביטוי בתפיסת העולם הרואה את המנהיג כאחראי. המשמעות השנייה היא זו של התמודדות עם כישלון במילוי תפקיד ונטילת אחריות עליו. מאמרו עוסק בשני ההיבטים של קבלת האחריות בעולמה של היהדות. החלק הראשון עניינו באתוס של המנהיגות והאחריות הכרוכה בה מתוך מקורות היהדות. שרלו נדרש לתביעות המופנות למנהיגות ביחס לאחריות זו, ולתפקידה של ההלכה והאתוסים היהודיים בעיצוב מדיניות. שתי סכנות אורבות על פי התורה למנהיג הציבור: הראשונה, שכחת או הדחקת הידיעה וההכרה שהוא נועד לשרת את הציבור, והשמת עצמו כנעלה על פניו. הסכנה שנייה היא זו של התעלמות והסתלקות ממילוי שליחותו הציבורית ותפיסתו את המנהיגות ככלי ומכשיר להישרדותו שלו. אכן, סכנות אלה רלוונטיות למדי היום...
שרלו דן באופי חייו של המנהיג. המלך נצטווה שלא להרבות בנכסיו האישיים, שלא להרבות בפאר של מרכבתו ושלא לנהוג בהוללות עם נשים.כלומר, על השלטון לנהוג זהירות ביחסיו עם בעלי ההון, גם אם כתוצאה מכך יחמיצו הזדמנויות להאדרת עושרם האישי. כמו כן, שומה על מקבלי ההחלטות לקבוע מסגרת פיננסית לא ראוותנית, שיימצא לה ביטוי בחוקת יסוד של המדינה. כמו כן, קובע שרלו, על בעלי השלטון לנהוג זהירות וכבוד ביחסיהם עם בני המין השני.
חלקו השני של המאמר דן בדרך הראויה לקבלת האחריות על כישלון תוך התעמקות במושג ה'תשובה' ביהדות. מושג זה, המשמש בדרך כלל ביחסים שבין אדם לאלוהים, מובא כמודל אפשרי לקבלת אחריות ציבורית על מעשים וכישלונות. שרלו טוען כי משמעות קבלת האחריות רחבה בהרבה מאשר הודעת התפטרות ונטישת החיים הציבוריים, והיא תובעת סדרה של פעולות המעצבות אותה כמהלך כולל. תפיסה רחבה זו מאפשרת שיבה לעמדות מנהיגות לאחר ביצוע כל שלבי התיקון.
גדעון דורון ואסף מידני נועלים את השער הראשון של הספר. דורון הוא חוקר בתחום קבלת החלטות ומכהן כנשיא האגודה הישראלית למדע המדינה ואילו מידני הוא עו"ד וחוקר מדיניות ציבורית. הם טוענים כי יש קושי אנליטי להגדיר את המושג 'אחריות ציבורית', באשר הוא מתייחס לדפוסי פעולה וולונטריים המתבצעים בכעין 'הסדרים' או 'אמנות' פורמליות או הרגליות, ומייצג שתי תפיסות הנמצאות, או חייבות להימצא, בקשר הדדי. מחד גיסא, מדובר במחויבות שנוטל על עצמו הריבון (הפרט במשטרים ליברליים) לנהל את המרחב הציבורי באמצעות מוסדות ותהליכים יעילים, מועילים ולגיטימיים. מאידך גיסא, משתמעת מן המושג החובה לתת דין וחשבון תקופתי של המבצע הפועל בשם ולמען הריבון למי שמעסיק אותו. דורון ומידני מראים כי בין הגורמים הפועלים בשני הצדדים של 'משוואת האחריות הציבורית' מתקיים תהליך ממושך ורציף של מיקוח, המתבטא בשמירה על מאזן יציב בהתקיים תנאים מסוימים. טענתם המרכזית היא שהטמעתה של תרבות פוליטית מכוונת-תוצאות התאפשרה תודות למבנה המשטר המתקיים, שעודד את היעדר מימושו של ערך האחריות הציבורית, כמו גם זלזול בתרבות דיווח ושקיפות ביצועית. תהליכים חברתיים ופוליטיים מאז שנות התשעים של המאה הקודמת הביאו להאצת שני תהליכים סותרים: מחד הוגברה הציפייה לכך שעובדי ציבור ישאו באחריות אישית לפעולתם ופעילותם. מאידך, כיוון שקשה לעקור במחי חוק דפוסי התנהגות פסולים, ניכרת עלייה בקצב, בהיקף ובתדירות של הפרת חוקים ומופעי התנהגות לא נורמטיביים. דורון ומידני טוענים כי בישראל קיימת בעיה של אי-משילות, היוצרת משבר אמון בין בוחרים לנבחרים, בין הציבור לבין המגזר הציבורי ובין פוליטיקאים לביורוקרטים.
שער שני: רשויות ומוסדות
בדמוקרטיה נהוגה הפרדת רשויות, אשר נועדה למנוע מצב שבו גורם שלטוני אחד, והעומד בראשו, יאגרו את מירב העוצמה הפוליטית ויעשו במדינה כבתוך שלהם. כדברי לורד אקטון, עוצמה משחיתה, ועוצמה מוחלטת משחיתה באופן מוחלט. הפרדת הרשויות מבזרת את העוצמה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ומעניקה לכל אחת מאלה כלים ואפשרויות לבחון ולבקר את האחרות. כאן מופעל הלכה למעשה עיקרון האיזונים והבלמים.
סוזי נבות, מומחית לסוגיות הנוגעות לרשויות השלטון, עוסקת במאמרה באחריות הציבורית של נשיא המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולנשיא שמור תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד, הנטול כמעט סמכויות ממשיות. נבות מציינת כי בחינה של תנאי הכשירות לתפקיד מסוים עשויה ללמד על התכונות הנדרשות מבעל התפקיד, ותאפשר להסיק אודות חובותיו והאחריות המוטלת עליו. לעתים, בחינה של כללי האתיקה החלים על בעל תפקיד עשויה אף היא לשפוך אור על מעמדו ועל חובותיו הציבוריות. אלא שבנוגע לתפקיד נשיא המדינה אין כללי אתיקה וכמעט שאין תנאי כשירות לתפקיד. נבות מבקשת לבחון את הסדריו של חוק יסוד: הנשיא, על מנת למלא את הלקונה בנוגע לתכונות, הכישורים, המעמד והאחריות הציבורית של נשיא המדינה. הרקע ההיסטורי של מוסד הנשיאות, המסגרות הנורמטיביות, התפקידים והסמכויות שהופקדו בידיו - כולם דורשים רמה אתית ומוסרית גבוהה במיוחד. הפקדת סמכות החנינה בידי הנשיא מניחה הכרה במעמד השווה למעמדם של מלכים וראשי מדינה בעולם, בעבר ובהווה. היעדר התייחסות לתנאי הכשירות הנדרשים מנשיא מדינה מרמזת כי המחוקק ביקש להציב בתפקיד אישיות מורמת מעם, שלגביה לא מתעורר כלל הצורך להבהיר את מכלול התכונות הנדרשות ממנה. הנשיא מסמל את המדינה ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים. מכאן האכזבה הציבורית הרבה לנוכח הנסיבות שהביאו שני נשיאים, עזר ויצמן ומשה קצב, לסיום כהונתם מוקדם מן המתוכנן עקב מעורבותם במעשים שאינם יאים, בלשון המעטה, למוסד הנשיאות. נבות מתייחסת לאחריותו הציבורית של נשיא המדינה ולחובות המוטלות עליו, הנובעות ממעמדו המיוחד, ומסיימת בניסוח הצעה של עקרונות היסוד שמן הראוי שיעמדו בבסיסו של קוד אתי למוסד הנשיאות.
מן הנשיאות לממשלה. ב'חוק יסוד הממשלה' שנתקבל ב-1968 ובמספר תיקונים לחוק שנעשו במהלך השנים שלאחר מכן נאמר ש"הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה" וכי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת" והיא "אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת". לאחר שהכנסת מביעה אמון בממשלה מצהיר כל שר: "אני מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת". גד יעקבי ראה את אחריותה הציבורית של הממשלה כנובעת מן החוק וההצהרה הנ"ל, שכן להיות חלק מן הרשות המבצעת של המדינה פירושו נטילת אחריות ציבורית כוללת לגורלה, דרכה, עיצובה והנהגתה.
מצד אחד, הממשלה היא המוסד המעצב את המדיניות הלאומית והיא, גם באמצעות חבריה השרים, משפיעה על תנאי הפעולה של החברה והמשק ועל המצב הגיאו-פוליטי המעצב את מצבה והתפתחותה של המדינה. מצד שני, היא הרשות המבצעת בכך שהיא מופקדת על מערכת משרדי הממשלה, הצבא, המשטרה ושאר זרועותיה ושלוחותיה, המבצעים את החלטות הממשלה. במהלך השנים, מאז 1992, הונהגה שיטת בחירה ישירה של ראש הממשלה, אך ב-2001 הוחזר החוק לקדמותו, לאחר שערער במידת מה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הקטין את הסיעות בכנסת וחיזק את ראש הממשלה.
יעקבי, אשר הלך לעולמו בטרם הספיק להשלים את כתיבת מאמרו לספר זה, טען כי אחריותה הציבורית של הממשלה חורגת מזו הפורמלית ומפרשנות באשר להיקף סמכויותיה. אחריותה הציבורית טעונה שינוי לשם שיפור בכמה תחומים עיקריים: קבלת ההחלטות הלאומיות ועיצוב התנאים להגשמתן למען קיום ביטחון לאומי תקין, חברה ומשק מתקדמים, ומתן שירותים תקינים לציבור. כך בתחום היעדים וכך באשר לדפוסי התנהגותה: צמצום מרבי של הפער בין דיבוריה ומעשיה ושיתוף רחב ככל הניתן של הציבור בשיקולי עיצוב המדיניות; חיזוי ותכנון העתיד על ידי קבלת החלטות מבעוד מועד כדי למנוע התרחשויות ואירועים קשים, מכאיבים ויקרים. גם כאשר מוקפדים הבלמים והאיזונים, יש לממשלה, ובמיוחד לראש הממשלה, כוח ועוצמה רבים.
מאמרו של אריה נאור מבחין, מבחינה משפטית, פוליטית ומוסרית בין אחריותו של ראש הממשלה לבין אחריות הממשלה כמוסד ואחריותם של השרים. באשר לראש הממשלה, מוצא נאור הבדל בין אחריות פורמלית לבין אחריות לא פורמלית. ראש הממשלה חייב באחריות דיווחית כלפי הכנסת, שמכוח אמונה הממשלה מכהנת, כמו גם באחריות דיווחית כלפי רשויות המשפט (בעיקר בית המשפט העליון וועדת חקירה) וביקורת המדינה. כמו כן מבחין נאור בין אחריות אישית ואחריות שילוחית (מיניסטריאלית). נאור, אשר כיהן כמזכיר הממשלה בממשלת בגין בין השנים 1977 ו-1982 סובר כי האחריות השילוחית היא אחריותו של ראש הממשלה למעשי ממשלתו, למעשי שריו ולמעשי הביורוקרטיה ('מעשה' לרבות מחדל). כמו כן חייב ראש הממשלה באחריות כלפי הציבור, כלפי המפלגה וכלפי ההיסטוריה.
משמעותה הפוזיטיבית של אחריות ראש הממשלה נעה בין הכרזה על קבלת אחריות שאין עמה מעשה פוליטי לבין התפטרות או הדחה על ידי הבעת אי אמון בכנסת. מבחינה פוזיטיבית חושב נאור כי אין הבדל בין אחריות אישית לבין אחריות מיניסטריאלית, בשל התפקיד המכונן שיש לראש הממשלה בהקמת הממשלה ובפירוקה. מכאן אחריותו העודפת.
חוק יסוד: הממשלה, בנוסחו משנת תשנ"ב, הרחיב את סמכויות ראש הממשלה וקבע במפורש כי הוא ינהל את עבודת הממשלה ויקבע בתקנון את סדרי העבודה וסדרי ההצבעה. ראש הממשלה מנהל את עבודת הממשלה. הוא קובע את סדר היום של ישיבות הממשלה, יושב בראש ישיבותיה ובכל ועדת שרים בה בחר להשתתף. הוא מוסמך להורות על עריכת משאל בקרב השרים, מכריע בעניין שנחלקו בו דעותיהם של מספר שרים האחראים לו במשותף, קובע מה יידון בממשלה, מתי יתקיים הדיון וכמה זמן יימשך. ראש הממשלה הוא הממונה מטעם הממשלה על שירות הביטחון הכללי, מציע לממשלה את מינוי ראש השירות, ממונה על ביצוע החוק ומוסמך להתקין תקנות. גם בהיעדר חוק מיוחד שיסדיר את הניהול והפיקוח על עבודת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ראש הממשלה הוא הממונה עליו, ממנה את העומד בראשו, מאשר פעילויות ומבצעים ולפי שיקול דעתו מזמן את ראש המוסד לדיון בוועדת שרים או במליאת הממשלה. ראש הממשלה הוא גם יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, ממנה את חבריה, את מנהל הוועדה ונושאי תפקידים בכירים אחרים.
מהרשות המבצעת לרשות המחוקקת: נעמי חזן, אשר כיהנה כחברת כנסת מטעם מרצ בין השנים 2003-1992, היתה חברה בוועדות רבות וכיהנה כסגנית יו"ר הכנסת, משלבת ראייה של אשת אקדמיה מן המעלה הראשונה עם היכרות אינטימית של הכנסת. חזן כותבת כי חברי כנסת מן השורה פועלים היום במציאות המטילה עליהם אחריות ציבורית רבה, אך סמכותם הולכת ודועכת. הם מתמרנים תדיר בין אחריותם כלפי הציבור, מצביעי מפלגתם, לחצים מפלגתיים, דרישות תומכיהם בתוך המפלגה, כמו גם עם צו מצפונם. חזן בוחנת את תפישות התפקיד השונות של חברי כנסת והשלכותיהן על דרכי עבודתם ועל תפקוד הכנסת כמוסד. חזן מבחינה כי חל שינוי משמעותי בשיקולים המנחים חלק ניכר מחברי הכנסת בעשור האחרון, דבר המשפיע על סדרי העדיפויות שלהם ועל מעמד הכנסת בכלל.
אליהו מצא, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, משלים את סקירת הרשויות בדיון מלומד אודות האחריות השיפוטית. מהותה של הרשות השיפוטית, כתב אלכסיס דה-טוקוויל, היא להיות מזומנת אפילו לעלוב שבעלובים: "החלש שבחלשים רשאי להעלות לפני השופט את תלונתו ולתבוע תשובה". בענייני שפיטה, כותב מצא, אין על השופט מרות זולת מרותו של הדין. בגין מעשיו - במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי - נהנה השופט מחסינות פלילית ונזיקית. בנתון לסייגים אלה, שמטרתם להבטיח את אי-תלותם של השופטים ולהגן עליהם במילוי תפקידם השיפוטי, הרי שעל השופטים - כמו על נושאי משרה ברשויות השלטון האחרות - מוטלת אחריות ציבורית למלא בנאמנות את שליחותם. מצא, אשר כיהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, בוחן את גבולה הראוי של אי-התלות בעיקר מן הפן החיובי שלה. עד כמה 'מרות הדין', המוטלת על השופט, ראויה להתפרש כמטילה עליו אחריות ציבורית, בין במישור העקרוני הכללי כלפי המחוקק, כלפי עיקרון התקדים, כמו גם כלפי עקרונות היסוד של השיטה המשפטית במסגרת מחויבותו כלפי ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובין במישור הקונקרטי של פסק דין הניתן על ידיו בהליך נתון. מעבר לאלה בוחן השופט מצא את חובותיו האתיות של השופט, את כפיפותו לדין המשמעתי ואת מגוון העילות והדרכים המאפשרות למי שנפגע מהחלטה שיפוטית לפעול לתיקון המעוות.
טליה ששון, מי שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, דנה בתפקידו ובמעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ובאחריותו הציבורית הנגזרת מכך. ששון בוחנת את הפרקטיקה של מוסד היועץ - הלכה מול מעשה – הן בתפקידו כראש התביעה הכללית והן כמנחה המשפטי של משרדי הממשלה: מהו מרחב שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה? האם ראוי כי יכלול בגדר החלטותיו את סולם הערכים שלו? מהו האינטרס הציבורי עליו מופקד היועץ? כמו כן דנה ששון בסכנת הפוליטיזציה של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היועץ נתון ללחצים פוליטיים כל העת, בדרך כלל מצד פוליטיקאים ולעת האחרונה אף מצד השר הממונה עליו. ששון טוענת כי על היועץ לעמוד מול שר המשפטים ולשמור שהשר לא יחצה גבולות אסורים. בתחום המקצועי המסור להכרעתו היועץ המשפטי לממשלה אינו כפוף לשר המשפטים. הוא אינו פקיד שלו.
בעת כתיבת המאמר היה דניאל פרידמן שר המשפטים. פרופ' פרידמן היה מינוי מקצועי של ראש הממשלה אולמרט. במידה רבה הוא הגיע לתפקיד עקב מאמרים אשר פרסם בעיתונות בהם הביע ביקורת נוקבת נגד בית המשפט העליון. אולמרט רצה לצדו משפטן חזק אשר ירסן את בית המשפט העליון ולא יהסס להכניס סדרים חדשים במערכת המשפט גם אל מול התנגדותה. למן הרגע הראשון, לא היה פרידמן שר משפטים אשר מייצג את המערכת אשר בראשה הוא עומד. הוא היה האיש של ראש הממשלה במשרד המשפטים, נאמן לו, לסדר היום שלו, לצרכיו ולרצונו. לא פעם הרושם שעלה מתפקודו היה כי פרידמן הוא שר נגד-משפטים, ולא שר המשפטים.
כאשר עלו וצצו חשדות נגד ראש הממשלה אולמרט על מעורבותו בשחיתויות שונות ומשונות, ומשטרת ישראל החליטה לפתוח בחקירה, החלטה המתיישבת עם חומרת החשדות, קל וחומר כאשר הללו מופנים נגד ראש ממשלה, חרג פרידמן הרחק מתחום אחריותו וגינה את המשטרה על החלטותיה לחקור את אדונו ולהגיש נגדו כתב אישום. על כך אמר נכוחה המפכ"ל דודי כהן: "שר המשפטים לא יכול לתקוף משטרה. שר המשפטים יכול לדבר עם המפכ"ל, להזמין את ראש אגף החקירות. הוא יכול לשמוע ולהתייעץ. אבל שיקום שר המשפטים ויאמר דברים כל כך חמורים - זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. כששר המשפטים תוקף את המשטרה הוא מחליש את המשטרה, הוא פוגע במקצועיות של המשטרה והוא פוגע בערכים של המשטרה. זהו חוסר אחריות מקצועית, חוסר אחריות לאומית ואפילו חוסר אחריות אישית. שר משפטים לא יכול לתקוף משטרה במדינה דמוקרטית. המשטרה היא משטרה עצמאית".
המאמר הנועל את השער השני של הספר דן באחריות ציבורית של השלטון המקומי. נחום בן-אליא, יועץ בתחום התכנון והניהול האסטרטגי, בוחן את הסוגיה לאור הדואליות המובנית המאפיינת את השלטון המקומי כישות שלטונית דמוקרטית, האמורה לבטא את אינטרס המקום (כמרחב וכחברה), והרשות המקומית כישות פונקציונלית האחראית על מתן שירותים ציבוריים. במישור הראשון, סוגיית האחריות הציבורית מוצבת כחלק מחובותיה של רשות שלטונית דמוקרטית לדווח על פעילותה ולשאת באחריות על מעשיה, תוך קיום דו-שיח מובנה עם התושבים כאזרחים, ללא מרחק היררכי וחוקי. האחריות הציבורית מניחה מתן הנמקה והסבר על החלטות שהתקבלו (או על הימנעות מהחלטה), על הרציונל הציבורי והמקצועי המצדיק את התוצאות המתקבלות, ואף להשלכות בעלות משמעות חברתית ואתית הנובעות מהן – לרבות משמעויות בין-דוריות. במישור השני, סוגיית האחריות הציבורית נבחנת לאור מעמדה הדומיננטי של הרשות המקומית כיצרן וספק שירותים. הממשק השירותי הוא חוליית החיבור העיקרית המפגישה את השלטון המקומי עם אזרחיו כתושבים. בן-אליא גורס כי ממשק זה הוא א-סימטרי שכן אופיים של מרבית השירותים המקומיים מציב את הרשות המקומית כספק שירותים מונופוליסטי, המכתיב את אופי השירותים, את מגוונם ורמתם ואת העלות הנלווית לייצורם ולאספקתם. במציאות הישראלית, בה הרשות המקומית קובעת את עצמה כמונופול בשירותים ציבוריים שונים אך אינה מתחייבת להבטיח רמה נאותה, עולות שתי סוגיות עקרוניות: זכויות התושב כצרכן שירות ללא הגנה, וסוגיית האחריות התאגידית לשירותים הניתנים, לרבות פגיעה פוטנציאלית באינטרס הציבור ואף היתכנות לנזק ממשי.
בנידון זה יש להרחיב ולהעמיק את מעורבות האזרחים בהליך המנהלי. ההשתתפות הציבורית חיונית מסיבות שונות ומוגוונות. היא מהווה מנגנון חשוב להבטחת כפיפותן של הרשויות המקומיות לריבון, קרי הציבור, ולשיפור ההחלטות המנהליות. כמו כן השיתוף האזרחי מראה לתושבים כי יש להם קול, וכי יש להם אפשרות לשנות ולהשפיע. בכך יש תרומה מרכזית לחיוניות הדמוקרטיה. דמוקרטיה בה אין השתתפות אזרחית היא דמוקרטיה מתנוונת. דמוקרטיה בה יש פעילות ומעורבות אזרחית היא דמוקרטיה חיה ודינמית.
שער שלישי: המינהל הציבורי ויחידות-סמך
ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ויעקב קורי, איש עסקים, חוקר אקדמי ומרצה באוניברסיטת חיפה, דנים במצב הדיסציפלינה במינהל ציבורי, בערוצי התפתחותה והתקדמותה כמדע וכמקצוע, ובאחריות החברתית המונחת על כתפיהם של פקידי ציבור ומעצבי מדיניות. השניים טוענים כי תחום המינהל הציבורי נמצא בחיפוש מתמיד אחר זהותו וכי מעבר להיותו תחום תיאורטי של פיתוח ידע ותחום מקצועי של יישום מדיניות וניהול, הרי שעליו לעסוק גם בסוגיות של אחריות חברתית כלפי לקוחותיו – הציבור הרחב ואזרחיה של מדינת הרווחה המודרנית. המאמר פותח בסקירה היסטורית של מצב התחום, מזהה את הגישות השונות שתרמו לצמיחתו בעשורים האחרונים, ומבחין בין תחומי אחריותו לאלה של המגזר הפרטי והמגזר השלישי. בהמשך מפתחים ויגודה-גדות וקורי תזה ביחס לשיתוף פעולה אפשרי בין המגזרים השונים, כזו היכולה ליהנות ממושג האחריות החברתית והחתירה למען אינטרס ציבורי באמצעות שילובם של כוחות שוק, כוחות פוליטיים, וכוחות החברה האזרחית.
אוהד בר-אפרת, יועץ לנגיד וממונה על קשרי בנק ישראל עם המוסדות הבינלאומיים, דן באחריותו הציבורית של בנק ישראל. לדידו ההפרדה בין הבנק המרכזי לממשלה הינה אבן יסוד בבנקאות מרכזית מודרנית, שכן עצמאות הבנק מאפשרת לו להתעלם מלוחות זמנים פוליטיים, שהם מאוד חשובים למערכות הפוליטיות אך לא בהכרח עולים בקנה אחד עם מדיניות מוניטארית אפקטיבית. בצד עצמאותו של הבנק המרכזי קיימת חובת האחריותיות, החובה לתת דין וחשבון לציבור ויצירת דיאלוג בין מעצבי המדיניות למבקרי המדיניות. בר-אפרת, יועץ לנגיד וממונה על קשרי בנק ישראל עם המוסדות הבינלאומיים, מסביר כי התפקיד המרכזי של בנק ישראל הוא לשמור על יציבות המחירים. ההפרדה המוסדית בין הבנק לממשלה מקנה לאחרון עצמאות תפעולית, תורמת לעיגון המחויבות לשמירה על יציבות המחירים ומגבירה את אמון הציבור במדיניות. בר-אפרת סוקר את ההיבטים המרכזיים של אחריות הבנק המרכזי, מתייחס לתובנות הכלכליות והפוליטיות העומדות בבסיס הגדרת תפקידו ואחריותו של הבנק המרכזי, מפרט כי אחריות גוזרת אמינות, שקיפות, וחובת מתן דין וחשבון. בר-אפרת טוען כי דיון באחריות הבנק המרכזי צריך לכלול התייחסות לשני סוגי אחריות: האחת ביחס לביצוע התפקיד והשנייה לגבי דיווחיות, מתן הסברים, ויצירת דו-שיח. הוא מסביר כי הדיון בסוגיות של אחריותו הציבורית של בנק ישראל מקבל עניין מיוחד על רקע ההתפתחויות שחלו בחוקי בנקים מרכזיים בעולם ותהליכי הגלובליזציה המעצבים מחדש את ניהול המדיניות הכלכלית, הן במשקים המובילים והן במשקים קטנים ופתוחים כדוגמת המשק הישראלי.
רוידה אבו ראס, חברת מועצת הרשות השנייה, דנה באחריותם הציבורית של נציגי ציבור במועצות ציבוריות. מוקד התייחסותה מתייחס לאחריותם של נציגי ציבור לצרכים החברתיים והפוליטיים של קהילות מיעוט. אבו ראס פותחת ואומרת כי תפקידם של אנשי ציבור הוא להגן על האזרח הקטן, הנטול יכולת השפעה מול חברות ואנשי עסקים, ולשמור על החוקים לטובת האזרח והציבור הרחב. בכל סוגיה מוטל על נציגי הציבור לשקול היטב את ההצעה של הזכיינים והאינטרסים הכלכליים שלהם, השלכותיה על הציבור הרחב, חוקי המועצה שהם מייצגים כמו גם את וחוקי המדינה. כמו כן, נופלת על חברי המועצה האחריות לדאוג למגזרים שונים בחברה הישראלית, לייצוג הפריפריה וקהילות העולים ממדינות שונות. בנוסף, אבו ראס מדגישה את חשיבות העסקת אנשים מוכשרים מהמגזרים השונים במסגרות ציבוריות. פלורליזם תעסוקתי יביא לחשיפת מגזרים שונים בחברה הישראלית, מגביר את המודעות הציבורית ביחס לאינטרסים המיוחדים להם ומסייעים לשרש סטריאוטיפים שליליים. ככותבים אחרים בקובץ אבו ראס גורסת כי תפקוד אחראי ימנע מעשי שחיתות העלולים לקעקע את אושיות הדמוקרטיה ויסייע בחיזוק ובביצור ערך השוויון המהותי.
המאמר הנועל את השער השלישי של הספר הוא פרי עטו של חוקר צה"ל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, יגיל לוי. המטרה העיקרית של הצבא היא להגן על העם מפני אויביו. לשם כך אסור לארגון צבאי, בוודאי במזרח התיכון, בוודאי בישראל המהווה מוקד לעוינות ולאלימות, לשקוט על שמריו ועליו להיות נכון לפעולה בעת קריאה, עת הדרג המדיני יחליט כי עליו להגן, להגיב או לתקוף. כפיפותו של הרמטכ"ל ל'מפקד העליון' הפוליטי, קרי הממשלה, הינה מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. עיקרון זה אינו מסתיים בכפיפות הפורמלית בלבד. כפיפות הרמטכ"ל לממשלה מחייבת גם כי הדרג הפוליטי יחצוץ בין הציבור לפיקוד הצבאי. יגיל טוען כי דיאלוג ישיר של הפיקוד הצבאי עם הציבור, באופן העוקף את הדרג הפוליטי, אינו מתיישב עם עיקרון הבקרה הפוליטית על הצבא, בפרט כאשר המטרה היא לגייס תמיכה ציבורית לעמדה השנויה במחלוקת פוליטית. יתר על כן, סוג כזה של דיאלוג עשוי להעצים את הצבא מול הפוליטיקאים. על כן, אחריותו הציבורית של הפיקוד הבכיר מחייבת אותו לצמצם את מגעיו הישירים עם הציבור. עיקרון הבקרה הפוליטית על הצבא במסגרת דמוקרטית מחייב כי הדרג הפוליטי הנבחר ישמש הפרשן הבלעדי של רצון הציבור.
במלחמת ישראל בחיזבאללה בשנת 2006 היתה יכולתם של ראש הממשלה אולמרט ושל שר הביטחון פרץ לתהות על החלטות הרמטכ"ל חלוץ ולאתגר אותו, מוגבלת. לרמטכ"ל ניתן כר נרחב לשיקול דעת, אותו ניצל לא בהצלחה. ייאמר לזכותו של חלוץ כי הוא, בשונה משני קברניטי המלחמה האחרים, נטל אחריות והתפטר. בהופעתו הפומבית הראשונה לאחר הודעת ההתפטרות אמר חלוץ לקציניו: "מי שמבקש להיות מפקד טוב ומנהיג, צריך לרכוש את אמון פקודיו. שליחות היא קודם כל נכונות לקחת אחריות ולהוביל". תודעת השליחות, לדבריו, הובילה אותו לסיים את תפקידו.
שער רביעי: שחקנים חוץ-ממשליים
אביה פסטרנק מאוניברסיטת סטנפורד דנה במידת האחריות של אזרחים פרטיים במדינות דמוקרטיות למדיניות בלתי צודקת המתבצעת בשמם על ידי הממשלה הנבחרת. ייחוס אחריות פרטנית לאי-צדק פוליטי הוא נושא סבוך, המעלה שאלות קשות. בעיה אחת היא הפער בין רצון הבוחר לבין פעולות הממשלה: ממשלות נבחרות בהכרח אינן משרתות את משאלותיהם של כלל האזרחים. כיצד, שואלת פסטרנק, ניתן לייחס לאזרחים אחריות על פעולות שאין הם רוצים בהן? בעיה שנייה היא תחושת חוסר האונים של הפרט: אם אין האזרח יכול לשנות את אופן פעולתה של הממשלה, כיצד ניתן לתלות בו את האחריות לפעולותיה?
פסטרנק מציעה תשובות לשאלות אלה על ידי כך שהיא מבחינה בין שלושה היבטים של אחריות למצב קיים של אי-צדק: אחריות מוסרית לאי-צדק; אחריות לשאת בנטל שאי הצדק יצר ואחריות לפעול לביטול המדיניות הבלתי צודקת. תוך כדי ניתוח המושג 'אחריות קולקטיבית' וטיב היחסים בין בוחרים ונציגיהם בדמוקרטיות, טוענת פסטרנק כי ניתן לייחס את שלושת סוגי האחריות הללו לציבור האזרחים כקולקטיב. טענתה המרכזית היא כי אחריות מוסרית לעולם תיקבע לפי מידת התרומה של כל אזרח לאי-צדק. האחריות לשאת בנטל של האי-צדק והאחריות לפעול נגדו מתחלקים במידה שווה בין אזרחים, כיוון שהם נובעים מהגדרת התפקיד של אזרח במדינה דמוקרטית.
בנידון זה אדגיש את חשיבות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, המקנה לכל אזרח ישראלי או תושב את הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית כמו גם את חשיבותם של ארגונים אשר נוצרו על ידי אזרחים אכפתיים ואחראים שתפקידם לנטר את תפקוד הממשל, להתריע מפני עוולות, לספק מידע אודות נושאים שונים ומגוונים המוזנחים על ידי הממשל, אף התקשורת, ולהיות שומרים ומתריעים בשער. הדמוקרטיה מאפשרת התארגנויות אלה ושומה על אזרחים ליצור מסגרות אלה על מנת לשמור על חיוניותה של הדמוקרטיה. חשיבות מיוחדת יש לאנשי רוח, אינטלקטואלים, עיתונאים ופעילי ציבור המבקרים את פעילות הממשל, מפזרים את הערפל השלטוני, מיידעים את הציבור, מפחיתים בורות ולא פעם הם בבחינת שמן על גלגלי השינוי המתבקש. ככל שהבורות אודות פעילות הממשל גדלה, כך ייפתח בפני הממשל פתח להרחיב את כוחו באין מתריע בשער ומבקר. ולהיפך, ככל שהציבור מעורה בענייני השלטון, כך נוצרים חסמים בפני השחתה וריכוז העצמה.
שלושת המאמרים הבאים עניינם באנשים הנוטלים על עצמם מעורבות ביקורתית ויידוע הציבור. השניים הראשונים עניינם באחריות התקשורת. מאמרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין נוגע באחריותם של חרשי המילים, כלשונה. הם כתובים מזוויות מבט שונות ומשלימות. דן כספי הוא מחוקרי התקשורת המובילים במדינה. משה רונן הוא עיתונאי ותיק בידיעות אחרונות, אשר העיסוק באתיקה קרוב ללבו. מרב רוזנטל-מרמורשטיין היא חוקרת ועורכת. שלושתם ודאי יסכימו עם דבריו של דה-טוקוויל, כי העתונות היא כלי הנשק הדמוקרטי של החירות.
כספי דן במתח שבין אחריות וריסון עצמי של אמצעי התקשורת לבין הצורך בפיקוח עליהם. הוא פותח את מאמרו בהצגת דגם 'האחריות החברתית' כפי שזה נפרש בהרחבה בדו"ח ועדת האצ'ינס האמריקני בשנת 1947. הוועדה חששה כי התקשורת האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכה לעסק וכתוצאה מכך שיקולים כלכליים עלולים לעמוד לה לרועץ ולפגוע בתפקידה העיקרי של התקשורת: לתת לציבור שירות של דיווח אמיתי ומקיף אודות מאורעות היום. הוועדה הדגישה כי התקשורת לא נועדה לשרת את הפוליטיקאים או את בעלי הממון. עליה להיות חופשיה מלחצים על מנת שתוכל למלא את תפקידיה באחריות. המונח 'אחריות' כולל דיווח על החדשות בצורה שתעניק להם משמעות, יצירת פורום לליבון סוגיות על ידי החלפת דעות וביקורת, סיוע בהצגה ובבירור ערכי החברה והמטרות שהציבה לעצמה, ביקורת הממשל, ומתן אפשרות לציבור לקבל מידע. על רקע השפעתה של מלחמת העולם נועד לתקשורת תפקיד חשוב כפורום המאפשר שיח ושיג חופשי בין קבוצות שונות, על מנת שבעיות תמצאנה את פתרונן באמצעות תקשורת והחלפת דעות ולא באמצעות אלימות. במובן זה, תקשורת אחראית נתפסה כמרככת קונפליקטים. כמו כן, לתקשורת תפקיד חשוב להבנת מצבם של בני אדם במקומות שונים בעולם. לא כל בני האדם חיים ברווחה, שלום ושפע והתקשורת היא אשר מגשרת על מרחקים גאוגרפיים ומפנה זרקור למקומות רחוקים על מנת לעורר מודעות, מחשבה, אמפתיה, ועשייה על מנת לשפר את מצב האנשים שגורלם לא שפר עליהם. על התקשורת מוטלת האחריות לקדם צדק חברתי ברחבי העולם.
כספי ממשיך וטוען כי מושג האחריות אינו זר לאמצעי התקשורת בישראל. כבר עם כינון המדינה, אימצו קברניטיה את האתוס הדמוקרטי, לרבות דגם היחסים שבין השלטון לאמצעי התקשורת, הידוע כדגם של אחריות חברתית. דגם 'האחריות החברתית', השכיח במשטרים דמוקרטיים בני ימינו, אינו אלא גלגול מודרני של הדגם הליברלי הצרוף, שהתגבש במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ואשר סיסמתו הבולטת היתה 'הנח לעשות' ((Laissez faire. עיקרי הדגם השכיח בגרסאות שונות בדמוקרטיות המערביות אמנם מצדדים בחופש של אמצעי התקשורת, אך מכירים גם בכך שלכל מדינה יש אינטרסים חיוניים, הראויים להתחשבות ולהגנה. אמצעי התקשורת, מצדם, מכירים באינטרסים החיוניים הללו ומגלים אחריות כלפי החברה בשמירה עליהם. מכאן גם שמו של הדגם - אחריות חברתית ((Social Responsibility. עם זאת, נשיאה המייסד של האגודה הישראלית לתקשורת גורס כי תהיה זו ראייה מסולפת לראות את דגם האחריות החברתית בישראל כאח-תאום לזה הנהוג ברוב המדינות הדמוקרטיות. זאת משום שהדגם שנתגבש בארץ הוא תולדה של מציאות ייחודית, שהותאמה מדי פעם לנסיבות משתנות. כספי גורס כי בישראל קיים דגם מעורב, המשלב עקרונות של אחריות חברתית, בעיקר במישור הנורמטיבי, עם שרידי הדגם האוטוריטרי, בעיקר במישור המעשי. עיקרי הדגם המעורב שרדו חרף התמורות הדרמטיות במפת התקשורת בעידן של שפע ערוצים. האחריות על גורלם של אמצעי התקשורת מוטלת הן על הציבור והן על מקבלי ההחלטות. כספי דן במתח שבין שני מרכיביו העיקריים של המודל המעורב – אחריות וריסון עצמי של אמצעי התקשורת מול הצורך בפיקוח עליהם. כמו כן הוא דן במערכת היחסים שבין הפוליטיקה לתקשורת וטוען כי אמצעי התקשורת, כמו 'כלב שמירה' מאולף מרעב, לא ינשכו את ידו של מי שמאכיל אותם; ואולם, מאידך גיסא, מי שמרעיב את אמצעי התקשורת ומחליש אותם אינו יכול לצפות ממי ששקוע במאבק הישרדות לגלות גם אחריות. בעיה נוספת היא השיקולים הכלכליים המניעים את התקשורת. מה שמניב רייטינג ומוכר הוא זה שחשוב, וכאשר עקרונות עסקיים מניעים את צורת הסיקור התקשורתי, האחריות כלפי הציבור עלולה להיפגע. במקום לספק מידע אודות נושאים חשובים לחיי החברה, מתמקדת התקשורת מתמקדת במה שמוכר.
מאמרו של משה רונן מתמקד באחריותה הציבורית של מועצת העיתונות. המועצה היא מעין התאגדות של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, רוב העיתונים היומיים היוצאים לאור בארץ, רשות השידור, גלי צה"ל ורדיו א-שמס. שלא כמו אחיותיה בעולם, היא הצליחה לאגד לא רק את רוב העיתונות המודפסת, אלא גם חלק מאמצעי התקשורת האלקטרוניים ואתרי האינטרנט העיתונאיים. רונן גורס כי למועצת העיתונות תפקיד כפול: כלפי חוץ, להבטיח את קיום חופש העיתונות וחופש הביטוי, וכלפי פנים, להבטיח את איכותה של העיתונות, ובעיקר את רמתה האתית-המקצועית. לדידו, כלפי חוץ מצליחה מועצת העיתונות למלא את תפקידה בשני מישורים: היא מייצגת את אינטרס חופש העיתונות במישור הציבורי ובמישור החקיקתי והממשלתי. היא נאבקת בהצעות חוק, בפעולות ממשליות ובמעשי אלימות שיש בהם פגיעה בחופש העיתונות. כלפי פנים היא ממלאת את תפקידה בכך שהיא קובעת כללי אתיקה ומקיימת מערכת של קבלת ובירור תלונות ושפיטה אתית במקרים של חריגות מן הכללים. לצד הניסיון לשמור על הרמה המקצועית מונעת פעילות זו קיומן של מערכות אלטרנטיביות, כגון חקיקה שתחסום את חופש העיתונות או פיקוח שלטוני על הדעות והידיעות המתפרסמות בכלי התקשורת. לדברי רונן, מועצת העיתונות, על ידי פרסום הודעותיה והחלטותיה, ממלאת תפקיד של כלב שמירה, שלעתים מצליח למנוע את הנזק על ידי נביחות רמות בלבד, שכן כוח ממשי אין בידה. די בנביחות, טוען רונן: "מועצת העיתונות, גם אם אין לה ארנק ואין לה חרב, היא קול חשוב בוויכוח הציבורי בישראל".
מאמרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין משלים את מאמריהם של כספי ורונן. הוא עוסק באחריותם של חרשי המילים בחברה - משוררים, סופרים, מחזאים, תסריטאים, מבקרים, עיתונאים, פובליציסטים, משפטנים, מדינאים ופרופסורים באוניברסיטה. אלו הם המבקרים בשער, הנחשונים בן-עמינדבים אשר אינם מהססים לפרוץ דרכים חדשות, לטעון את החברה בה הם חיים באנרגיות חיוביו. הם ה'זרזים' (catalyst) לשיפור מוסרי. הציפיות מאישי רוח ופעילי ציבור אלה הן, אכן, גבוהות: להיות מצפן מוסרי לחברה; להעלות וללבן בעיות אתיות; להפנות את תשומת הלב לעובדות ולדעות שונות ומגוונות אודות העולם בכלל והחברה בה הם חיים בפרט; לדון בשאלות דיומא בצורה עקרונית ללא משוא פנים או כוונות נסתרות; להפנות את תשומת הלב לסוגיות חשובות שמהן הממסד, מסיבותיו הוא, מתעלם; להקדיש מזמנם לטובת הכלל מבלי לצפות לרווח אישי. אנשים אלה נתפסים כבעלי יכולת לראות אל מעבר לאופק הראייה הצר של כלל הציבור, וכמי שהזמן נתון בידם לפעול לטובת הכלל. רוזנטל-מרמורשטיין טוענת כי המחקרים העוסקים באינטלקטואלים ציבוריים מתגבשים לכדי תמונה אופסימיסטית בכל הנוגע לאחריות. עולה ממנה כי חרשי המילים פועלים בחוסר אחריות מכל בחינה. הם חסרי אחריות מהבחינה הנורמטיבית הואיל והם מפרים את החובה לומר אמת לכוח, בין השאר מפני שבמדינת הרווחה המודרנית הם מהווים בשר מבשרו של הכוח. הם חסרי אחריות במובן הסיבתי כי הם גורמים לאסונות חברתיים-פוליטיים, בין השאר עקב משיכה לרודנות, והם גם חסרי אחריותיות מאחר שאינם מגבשים ומטמיעים מנגנון של בקרת איכות על תוצרתם וכך שוללים מצרכני המילים בסיס לבחון את התאמתם לתפקיד. אולם רוזנטל-מרמורשטיין מבחינה גם בנקודות אור. ראשית, קיימים ניסיונות עובריים – הן בעולם הן בישראל – להכפיף את תעשיית הדעות לבקרת איכות באמצעות מעקב ופיקוח. שנית, רבים ממבקרי האינטלקטואלים מקפידים, לצד ה'לא תעשה', להצביע גם על ה'עשה' – כלומר על הכיוון החיובי שיש ללכת בו. חשוב בעיקר לזכור שחלק מחרשי המילים נותרים אנשים פרטיים וא ילו אחרים נושאים בתפקידים ציבוריים. בשעה שהאחרונים כפופים בעיקר למוסר ציבורי, הראשונים מחויבים למוסר אישי. אם מחמיצים זאת ומחילים מוסר אחד ואחיד על כלל האינטלקטואלים, אין פלא שנעשה חושך בעיניים. אולם אם מתאימים לכל זן את אמות המידה ההולמות אותו, התמונה נצבעת בגוונים פחות קודרים. רוזנטל-מרמורשטיין דנה גם בנושאים משיקים, ביניהם תרומת האקדמיה להיעלמותו של האינטלקטואל הציבורי העצמאי והסכנה הטמונה בלשון מעורפלת.
שני המאמרים העוקבים עוסקים בעולם העסקים ובאחריותו כלפי החברה. במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הציג אדם סמית את תפיסת 'היד הנעלמה' על מנת להראות כיצד בעלי ההון הביאו לשגשוג כלכלי של כלל החברה למרות שכוונתם היתה פרטיזנית ומונעת מרצון לרווח אישי. סמית טען כי 'היד' המטפורית מייצרת יתרונות בעבור החברה גם כאשר הקפיטליסטים אינם מתכוונים לכך. רווחה חברתית, אליבא דסמית, היא תוצר נלווה של פעילות ממונית. הוגים מודרניים העוסקים באחריותם של בעלי ממון נחלקים בין אלה הגורסים כי פעילות אחראית מסייעת לחברות עסקיות לשווק את עצמן וטובה היא לעסקים, לבין אלה הטוענים כי בעלי ממון צריכים לגלות אחריות משום שזו דרך ההתנהגות הראויה והצודקת. הראשונים מונחים על ידי פרקטיקה תועלתית: אחריות מביאה לשם טוב, ושם טוב מביא עסקים טובים. האחרונים על ידי שיקולי אתיקה, צדק ומוסר: יש לעשות את הדבר הנכון. בתווך נמצאות שתי גישות נוספות: האחת היא 'תיאורית ההשקעה הנבונה' על פיה שוק המניות מגיב בחיוב ובאהדה לפעילות עסקית הנתפסת כאחראית ביחס לחברה; השניה היא גישה עסקית למניעת חקיקה: חברות בוחרות לפעול בצורה אחראית ביחס לחברה משום שהן חוששות כי אחרת עלולה הממשלה להכפיף אותן, באמצעות חוק, לכללי אחריות חברתית.
אביבה גבע, מרצה בכירה לניהול באוניברסיטה הפתוחה, מציעה שתי גישות דומות להבנת אחריותו החברתית של המגזר העסקי: פוזיטיבית ונורמטיבית. הגישה הפוזיטיבית מתארת כיצד תופסת החברה את אחריות העסקים כלפיה ומה הן ציפיותיה מעולם העסקים. גישה זו דחפה לפיתוח מנגנונים למעקב, דיווח ואכיפה המופעלים הן על ידי התאגידים עצמם כהיענות ללחץ הסביבה והן באמצעות שורה של גופים ממשלתיים וציבוריים שמטרתם להבטיח יישום של נורמות חברתיות בעולם העסקי. הגישה הנורמטיבית מגדירה את אחריות העסקים במונחי תורות מוסר דוגמת תועלתנות, ציווי מוחלט קנטיאני, צדק או אמנה חברתית. במקום פיקוח מבחוץ או ריסון מבפנים מדובר ביישום של עקרונות מוסר בקבלת החלטות עסקיות ובטיפוח תרבות ארגון מוסרית. שתי הגישות מניחות ניגוד מובנה בין מטרת הרווח של העסק, המבטאת אינטרס-עצמי לבין אחריותו החברתית המיוסדת על דאגה לטובת הכלל. גבע מציעה כתחליף לשתי הגישות את גישת 'האזרחות התאגידית' (corporate citizenship) המניחה קיום יחסי-גומלין בין המערכת החברתית למגזר העסקי שלה. גבע גורסת כי ההכרה בממד החברתי של הפעולה העסקית הופכת את האחריות החברתית למרכיב אינטגרלי באסטרטגיה הכוללת של התאגיד.
עלי בוקשפן, מומחה לדיני חוזים ולדיני חברות ומרצה בכיר בבית ספר למשפטים במרכז הבינתחומי–הרצליה, טוען במאמרו אודות ממשל תאגידי אינטגרטיבי ותוכניות אתיקה כי בשנים האחרונות נחלש מקומה של המדינה ומעמדם של החברה האזרחית והמגזר העסקי התחזק. כתוצאה מתמורות אלה התפתחה בתנופה רבה תופעת האחריות החברתית והאתית בקרבם של התאגידים העסקיים. בישראל הנושא מצוי עדיין בתחילת דרכו אף שניתן כבר לראות ניצנים משפטיים ועסקיים לתופעה. בוקשפן מדגים את התמורות המתהוות בתחום זה, תוך התמקדות בהתפתחויות שחלו בעקרונות ובכללים החיוניים לניהולם הזהיר והראוי של התאגידים העסקיים - בעיקר באמצעות רגולציה עצמית המאמצת צורות חדשניות של ממשל תאגידי אינטגרטיבי ושל תוכניות אתיקה אפקטיביות. ברוח המגמה המנשבת בעולם, המאמר מציע מתכונת ראויה לאימוצם של עקרונות אלה גם בפעילות העסקית בישראל, מתכונת אשר תסייע בשילובם הטבעי של השיקולים האתיים, החברתיים והסביבתיים אל תוך האסטרטגיה היומיומית של התאגיד ובביסוסה של תרבות חברתית וציבורית משופרת.
ניסן לימור, יו"ר הוועדה הציבורית לתקינה ולאקרדיטציה של ארגון הגג 'מנהיגות אזרחית', ובנימין גדרון, מקים ומנהל 'המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי', במאמרם אודות האחריות הציבורית של ארגוני המגזר השלישי טוענים כי ארגונים אלה, שאינם חלק מהמגזר הציבורי, עוסקים ברוב המקרים בסוגיות ציבוריות וכי עובדת היותם מסגרות פרטיות מאפשרת להם להתערב במרחב הציבורי בגישות לא-שגרתיות. בכך עיקר כוחם וחשיבותם. עם זאת, ארגונים אלה מייצגים אינטרסים פרטיקולאריים או סקטוריאליים, ולכן עולה שאלת הגבולות של מעורבותם ואחריותם הן לציבור אותו הם מייצגים והן לציבור כולו. הארגונים מייצגים קשת רחבה של תרבויות, זהויות וערכים, מרחיבים את מושג האחריות הציבורית. לימור וגדרון גורסים כי על ארגונים אלה לא רק לענות על הוראות החוק וכללי הרגולאטור כי אם מצופה מהם התנהלות שתזכה אותם באמון הציבור וגיבויו.
שער חמישי: סוגיות במדיניות ציבורית
מאמרן של אורנה ששון-לוי ואורלי בנימין, מרצות בכירות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, דן באחריות הציבורית לשוויון מגדרי. לטענתן, אחריות זו צריכה להתבסס על חמש סוגיות מרכזיות: (1) אלימות נגד נשים החל בסחר בנשים, דרך רצח נשים ועד להטרדה מינית. העיסוק בנושא זה יבטא את השאיפה לספק לנשים סביבה מוגנת מאלימות; (2) העמדת ה- care במרכז חיי העבודה תוך קידום איכות המשרות, כלומר סוגיית התנאים בהם שוק העבודה כמוסדר על ידי המדינה מפחית, מאפשר או מחזק מחויבות של נשים וגברים לטיפול. במיוחד נרחיב בפרישת הקריטריונים של איכות המשרה, כפי שנוסחו על ידי ועדות של הקהילה האירופית, שמטרתם לאפשר הצבה של מחויבויות טיפול במרכז חיי העבודה של נשים וגברים כאחד; (3) שירותים חברתיים ורווחה, ובמרכזם תשומת הלב הציבורית לצרכים של נערות, אמהות חד-הוריות, מובטלות וקשישות; (4) שיתוף מלא ושוויוני של נשים במוסדות הציבוריים; (5) טיפוח ופיתוח של ארגוני נשים כסמכויות פיקוח על השוויון המגדרי.
חתן פרס ישראל לסוציולוגיה, סמי סמוחה, דן ביחסים בין ערבים ליהודים במדינה. סמוחה טוען כי ישראל היא דמוקרטיה אתנית השסועה לעומק. האזרחים הערבים והיהודים רואים את עצמם כבני עמים ילידיים ותובעים זכויות בלעדיות על אותו חבל ארץ. הערבים הם קהילה של מעמד עובדים בחברה של מעמד בינוני. כ-90% מהם חיים בישובים ערביים ו-10% הנותרים מתגוררים בשכונות נפרדות בערים יהודיות. אין הם שותפים בשלטון והם מופלים לרעה בתקציבי המדינה, במינויים ובהשגת עבודה ודיור במגזר הפרטי. אך בנוסף לפערים חריפים אלה מעיבה על היחסים בין ערבים ויהודים אי-הסכמה חמורה בשלוש סוגיות אידיאולוגיות מרכזיות: אופייה היהודי של המדינה, הנרטיב והפתרון לסכסוך הדמים בין ישראל לפלסטינים, והשתלבות ישראל באזור או בעולם המערבי. הערבים הם מיעוט לאומי-דתי-לשוני מובחן היטב, בלתי ניתן לטמיעה, מתנגד משטר, חשוד בנאמנות, מופלה לרעה, שאינו מקבל את מצבו כגזירת גורל ומגויס למאבק לשינוי מעמדו.
במצב זה נטיית כל הצדדים היא להתנער מאחריות. הערבים רואים ביהודים מתיישבים קולוניאליסטים שכבשו את הארץ ונישלו את עמם. היהודים תובעים זכויות היסטוריות על הארץ, מאשימים את הערבים בהתנגדות עיקשת לשיבת היהודים לארצם. מדינת ישראל, טוען סמוחה, חשה אחריות לאזרחיה, שבני המיעוט הם חלק מהם, יותר מאשר הציבור היהודי הרחב, זאת מתוך נימוקים פרגמטיים. המדינה נמצאת תחת ביקורת העולם המערבי והאומות המאוחדות בכל הנוגע לזכויות אדם ולזכויות מיעוטים, והיא האובייקט למחאה ולמאבק נגד האפליה של הציבור הערבי.
לאחרונה פרסמו אליטות ערביות ארבעה מסמכי חזון שבהם הם חוזרים על אותם רעיונות ודרישות ומכריזים על ישראל כעל מדינה יהודית לא-דמוקרטית ועל רצונם להפיכתה למדינה דמוקרטית לא-יהודית. היהודים רואים כלא-מוסרית את אי-הכרת הערבים בזכות העם היהודי למדינה יהודית. היהודים דוחים על הסף כל תביעה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.
האם ניתן לערוך דיאלוג שיתבסס על קבלה הדדית ועל נכונות לשאת באחריות? מי יהיה מוכן לשאת באיזה חלק מהאחריות? האם המשך האפליה המוסדית נגד המיעוט הערבי איננו חוסר אחריות של המדינה? האם אין המדינה אחראית לקרב בין שני הצדדים ולפעול להגברת השוויון האזרחי, לגיבוש זהות ישראלית משותפת ולחינוך נגד גזענות? האם המנהיגות הערבית מגלה חוסר אחריות כאשר היא דוחה כל צורה של שירות ערבי למדינה, אפילו בהתנדבות, במקום שירות צבאי? האם סירובם של המנהיגים הערבים לגנות את הפצצות הקטיושות של החיזבאללה על ישראל במלחמת לבנון השנייה אינו מעיד על חוסר אחריות? המציאות המורכבת והרת הסתירות של מדינה יהודית ודמוקרטית יוצרת דילמות מוסריות ומעשיות רבות למדינה היהודית ולמערכת היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי. סמוחה דן בדילמות אלה ומציע לנסות ולגבש מטרות-על משותפות וחזון משותף שעבורם יהיו מוכנים כל הצדדים לעשות ויתורים נוספים.
לבסוף, אורית איכילוב, מומחית בעלת שם עולמי בתחום הסוציולוגיה של החינוך מאוניברסיטת תל אביב, דנה בתמורות שחלו בתפיסת האחריות הציבורית לחינוך מאז השנים הראשונות לקום המדינה ועד לעת האחרונה. היא בוחנת את מושג האחריות הציבורית לחינוך לאור התיאוריה הדמוקרטית המודרנית, ומתוך התייחסות לאמנות בינלאומיות. טענתה המרכזית של איכלוב היא כי בישראל חלה נסיגה עמוקה בכל הנוגע למושג האחריות הציבורית, כפי שזה עוצב בשנותיה הראשונות של המדינה. היא בוחנת כיצד נשחקה האחריות ואת התוצאות החברתיות והחינוכיות של החלשות האחריות הציבורית לחינוך.
סיכום
במדינת ישראל, כבכל דמוקרטיה, המפתח לאחריות ציבורית ולשקיפות שלטונית הוא הציבור. אלכסיס דה-טוקוויל הזהיר מפני מה שהוא כינה 'עריצות המינהל'. הוא הזהיר מפני הנטייה להפקיד את חופש הפרט לשלטון האומה בכללה והתקשה להבין כיצד אנשים שוויתרו על ההרגל למשול בעצמם יוכלו לבחור היטב את אלה שימשלו בהם. כדבריו, "קשה להאמין שעם של עבדים יוכל לבחור בממשלה נדיבת רוח, רבת-פעלים ותבונה". ממשל אחראי הוא תוצר פעילותם ומעורבותם של אזרחים אחראיים, אשר לוקחים את חיי הציבור ברצינות, דואגים להתעדכן בסוגיות החשובות לחייהם, דנים בסוגיות אלה בפומבי, מנסים לשכנע את הזולת באמיתות דברם ומהווים בקר של פעילות הממשל. ציבור אשר יותיר החלטות חברתיות בידי הפוליטיקאים, ינהג באדישות ולא ייטול חלק בקבלת ההחלטות, הוא ציבור לא אחראי אשר מביא להתנוונותה של הדמוקרטיה. דיווחיות השלטון חשובה כאשר יש למי לדווח. ציבור שאינו מתעניין בחיי החברה, עוסק אך ורק במניעיו האינטרסנטיים ומשקיף בציניות על מעשי השלטון פוגע באיכות השלטונית ובסופו של דבר בעצמו. אחריות, ממש כמו חירות, דורשת חיוניות מתמדת והשתתפות מעשית. עוצמה פוליטית נובעת מן הציבור ושומה על הציבור לדאוג כי מצב דברים זה יימשך.
ספר זה הוא המקיף ביותר שנכתב עד כה בסוגיית האחריות הציבורית - נושא שחשיבותו אינה מוטלת בספק. יחד עם עמיתי, אורי ארבל-גנץ ואסא כשר, ניסינו לפרוש יריעה מקיפה, הבוחנת את מושג האחריות מדיסיפלינות שונות ומגוונות. התוצאה מרתקת ומעוררת עניין. אני תקווה כי המסרים המובעים בספר יחלחלו בציבוריות הישראלית וישפיעו על מקבלי החלטות בישראל, להבין את הנדרש מהם, לחשוב על תוצאות מעשיהם וליטול אחריות על הישגים כמו גם על כשלים. אני אומר כשלים ולא כישלונות שכן לא לחינם נאמר כי הכישלון הוא יתום. אפילו ספר זה, על רוחב יריעתו ועמקו, לא יצליח לחלץ כישלונות מגורל היתמות הנגזר עליהם.
את הספר אני מקדיש לזכרו של גד יעקבי, שהיה חבר כנסת במשך שש קדנציות (עשרים ושלוש שנים) וכיהן בתפקידים בכירים בממשל, בדיפלומטיה ובמשק. בממשלה כיהן כשר התחבורה, שר הכלכלה והתכנון ושר התקשורת. לאחר מכן נתמנה לשגריר ישראל באו"ם. בתום תפקידו זה נתמנה ליו"ר חברת החשמל, ומאוחר יותר ליו"ר רשות הנמלים והרכבות. את כל תפקידיו מילא בנאמנות, במסירות, בתבונה ובחריצות. הוא מהווה דוגמה למנהיגות ולקבלת החלטות בדרך אחראית ושקולה. במידה רבה היה יעקבי עוף מוזר בחיים הפוליטיים שכן הוא תמיד ראה למרחקים ארוכים, הרבה מעבר לאינטרסים הצרים שהיו יכולים להיות לו, אינטרסים אשר פעמים רבות פוליטיקאים מונעים אך לפיהם. יעקבי היה איש מחשבה ומעש, בן ההתיישבות החקלאית, אינטלקטואל חכם ורגיש אשר כתב מאמרים וספרים בנושאי מדינה, חברה וממשל כמו גם ספרי ילדים וספרי שירה נוגעים ללב.
[2] H. Gomperz, "Individual, Collective, and Social Responsibility", Ethics, Vol. 49, No. 3 (April 1939), pp. 331-332; Joel Feinberg and Russ Shafer-Landau (eds.), Reason and Responsibility (Belmont, CA.: Thomson, 2005).
